קצת עליי

כשהייתי ילדה סבתא שלי לימדה אותי לרקום.
זה היה החיבור הכי עמוק ומרגש שהיה לי איתה, וזה היה זמן האיכות שלנו ביחד.
היא נפטרה כשהייתי בת תשע, והיה לי קשה מדי להמשיך לרקום בלעדיה. אז חיפשתי תחביב שיזכיר לי את התחושה ההיא, של ידיים עסוקות ושקט בלב - ומצאתי את התפירה.

התאהבתי בה, למדתי תדמיתנות ועיצוב אופנה בשנקר, תפרתי לעצמי ולאנשים שאני אוהבת, ובמשך שנים רבות זה היה הבית היצירתי שלי.

אבל בשנים האחרונות משהו נדלק בי מחדש - הניצוץ של הרקמה חזר.
פתאום מצאתי ברקמה רוגע שלא הכרתי, שלווה עמוקה וסיפוק עצום. התחלתי ללמוד לבד, להעמיק, להתנסות, לחקור טכניקות ולגלות כמה העולם הזה אינסופי. גם היום אני מרגישה שתמיד יש עוד מה ללמוד, להמציא וליצור.